לופשטיין נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

מבוא:

התובע יליד שנת 1966, הגיש תביעה לפיצויים על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד" ) בגין שתי תאונות דרכים שאירעו לטענתו, האחת ביום 08.05.02 והשנייה ביום 11.04.05:

התאונה מיום 08.05.02 הוגשה נגד חברת "הפול" המאגר הישראלי לביטוחי רכב, בעת שעשה התובע שימוש בקטנוע (להלן: "התאונה הראשונה").

ביום 21.05.12, הוגש הסדר פשרה בין התובע לבין חברת הביטוח "הפול" אשר קיבל תוקף של פסק דין.

התאונה השנייה מיום 11.04.05 הוגשה נגד שומרה חברה לביטוח, על פי הנטען התובע מעד והחליק על שקית שהושלכה על הרצפה בעת שיצא ממכונית משפחתית ( בעלת מספר רישוי 91-218-02 להלן: "המכונית" ) אשר חנתה בחניון האחורי של המסעדה בה עבד. כתוצאה מכך, הסתובבה רגלו השמאלית של התובע ונגרמה לו חבלה סיבובית בברך (להלן: "התאונה השנייה").

אשר על כן, פסק הדין מתייחס לתאונה השנייה והוא ניתן לאחר שהתנהלו שתי ישיבות הוכחות; האחת ביום 25.04.13 במסגרתה העיד התובע והשנייה ביום 04.06.13 במסגרתה העידו גב' מירי לופשטיין-אשתו של התובע ומר אסף קאופמן חוקר מטעם הנתבעת וכן לאחר שהוגשו סיכומים בכתב מטעם הצדדים שניהם לרבות סיכומי תשובה מטעם התובע.

הנתבעת כפרה בחבותה בגין התאונה בכתב ההגנה ובסיכומיה ועל כן, אדרש קודם להכרעה בשאלת החבות.

תמצית טענות הנתבעת לשאלת החבות:

בכתב ההגנה הנתבעת טענה, כי התאונה ארעה בנסיבות שאינן מטילות עליה חבות והוסיפה, כי גם אם ארעה התאונה, אין המדובר בנזק חדש אלא בנזק שמקורו בתאונה הראשונה. (סעיף 4 א' וסעיף 7 לכתב ההגנה).

בסעיף 2 לסיכומיה טענה הנתבעת לעניין זה, כי המקרה הביטוחי לא ארע ולכן נטל הבאת הראיות, נטל השכנוע ונטל ההוכחה מוטלים על התובע. בסעיף 10 הוסיפה, כי התאונה נשוא כתב התביעה אירעה במהלך שימוש בקטנוע שלא היה מבוטח בביטוח חובה ולפיכך, חיפש התובע "כיס עמוק" ומסר גרסה שקרית לפיה עשה שימוש ברכב.

לטענת הנתבעת, התובע לא עמד בנטל להוכיח את תביעתו: עדותו הינה עדות יחידה של בעל דין אשר אינה נתמכת בסיוע ממקור נפרד ועצמאי. התובע לא הזמין עדים רלוונטיים מטעמו וביניהם: מעבידו, אחותו אשר נחקרה על-ידי החוקר וכיוצ"ב.

גרסת התובע, באשר לנסיבות קרות האירוע, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירו אינה עולה בקנה אחד עם הגרסאות כפי שנמסרו על ידו בסמוך למועד האירוע כך למשל:

בעת שפנה התובע לחדר המיון, למחרת התאונה, לא נטען על ידו כי האירוע אירע כתוצאה משימוש ברכב מנועי. בתעודה נכתב: " כאבים בברך שמאל. בברך שמאל לפני מספר שעות לאחר חבלה סיבובית".

לטענת הנתבעת, יש ליתן משקל רב לתעודת חדר מיון מאחר שהינה עדות ראשונה נקייה מאינטרסים, כך גם יתר המסמכים הרפואיים, מתארים חבלה סיבובית בלבד. לראשונה נרשמה גרסה לגבי יציאה מהרכב ביום 15.05.05.

גם גרסת התובע באשר לשימוש ברכב של אשתו הינה חסרת היגיון, משום שאדם בר דעת לא יבצע משלוחים עם רכב פרטי בתל אביב שהינה עיר עמוסה, שעה שיש בחזקתו קטנוע. למעלה מכך, איננה מתיישבת עם גרסתה של אשת התובע, במהלכה של שיחה עם החוקר הפרטי מטעם הנתבעת, שהוקלטה ותומללה על ידי הנתבעת.

לטענת הנתבעת, שעה שהחוקר העיד ממילא אין צורך להגיש את התצהיר, אלא את הראיות הממשיות הנלוות לעדותו. טענת התובע לפיה התמליל והדיסק שצורף על ידי הנתבעת איננו משקף נאמנה את השיחות, הועלתה לראשונה במסגרת סיכומיו ואם רצה יכול היה לתמלל בעצמו את הדיסק על מנת לקעקע את גרסת החוקר.

טענות התובע לעניין הסכמה ו/או סירוב לביצוע בדיקת פוליגרף בשלב זה אינן רלוונטיות ואין לייחס להן משקל, אלא אם הייתה הסכמה דיונית בנושא זה.

תמצית טענות התובע לשאלת החבות:

לטענת התובע עיסוקה המרכזי של המסעדה לא היה במתן שירותי משלוחים ורק כאשר נוצר צורך לבצע משלוח, עשה זאת באמצעות הקטנוע שבבעלותו ובימים שבהם הגיע עם רכבו לעבודה היה מבצע את השליחות עם הרכב, כפי שקרה במועד התאונה.